אפילו חרב חדה מונחת על רגלו של אדם…

מקום אחד בבני ברק ניתן ללמוד על כוחה הרב של האמונה וההשתדלות**

עשרות חולים עם רגליים סופניות זוכים לקרן של תקווה ע"י ד"ר שמואל שוראקי, מנהל "דרכי מרפא"

רוב ומטופליו הם אנשים שקיבלו המלצה מבית החולים לכרות את הרגל וממנו הם יוצאים בסייעתא דשמיא על שני רגליים**

אז איך הוא עושה את זה? "אני יוצא מתוך הנחה שלא אני מחליט על גורלה של הרגל אלה בוראה. אנו משתמשים בכל השיטות הקיימות בשוק הקונבנציונאלי ומאמינים בישועה"

"אני נפעם כל פעם מחדש איך אנו מצליחים במקרים שנראו כחסרי סיכוי" אומר עוזרו

הכתבה הבאה הולכת להכניס אתכם אל אחד מהמקומות האפלים ביותר של החיים, אל ממלכת הייאוש ואבדן התקווה. אל המקום שרואים ממנו את התחנה הסופית, ודווקא שם, מתוך החלונות, שנראים אטומים בוקע אור גדול – אור האמונה, וזורע צבע בלחיי האנשים האומללים.

איך להתחיל? כיצד ניתן לתאר את ייסורי הנפש של אדם המגלה לפתע, כי רגלו החלה להירקב בעודו בחיים? על פי רוב מדובר באוכלוסיה מבוגרת, אבל לא רק. אנשים שצברו קילומטרים רבים במסדרונות בתי החולים, סכו על גופם משחות אין ספור, עד שנאלצו להתמודד פנים מול פנים עם בשורת האיוב הקשה: צריך לקטוע את הרגל, כך פסק הרופא. נו, כיצד ממשיכים מכאן הלאה? בגיל שישים, שעוד חיים רבים לפניך, כיצד תתמודד עם אובדן כושר הניידות? כיצד תישא את החרפה ליפול למעמסה על הזולת? האם יש ערך לחיים מכאן והלאה? הנמק הנורא שהתגלה ברגל ועשרות הטיפולים שעברו לא הותירו לרופא ברירה: חייבים לקטוע. האם אכן אפסה תקווה? האם בית החולים גילה את כל אורך הרוח הדרוש בכדי לנסות ולהציל את הכבוד האבוד, או שיש כאן יד קלה מדי על הסכין? לפחות אדם אחד מאמין שניתן עוד להציל, והוא הסיבה שלשמה התכנסנו: ד"ר שמואל שוראקי, או כפי המכנים אותו "המלאך מבני ברק".

מדובר באברך צעיר, עם זקן מכובד וכיפה גדולה אשר החליט לשים בצד את "האבחנות המקצועיות" של הרופאים בבתי החולים ולשלב את האמונה בתהליך הרפואה. אין אצלו מקרה אבוד, אין רגל בלי הפיכה הכל תלוי ברצון הבורא שברא אותו. שנים ספורות לאחר שפתח את מרפאתו בבני ברק וכבר צבר תור ארוך של אנשים המחפשים עדיין את המילים בכדי להודות לו.

הכל אפשרי

אנו נכנסים לקומת החניון של בניין "גרנד הול" בבי ברק. התחושה היא, שכאן, הדלת המפרידה בין קומת החניון למרפאה שלו, היא כניסה לעולם אחר. עולם המנותק כליל מהעולם הרגיל. דרושים כוחות נפש רבים בכדי לשוטט בין המקרים הקשים הנמצאים שם. כשריח התרופות נמהל בריח הריקבון אתה מבין שנכנסת לחצר האחורית של החיים. אתה מביט על האנשים, על עיניהם הכבויות על תווי הפנים הנפולים ובבת אחת חודרת בך ההכרה עד כמה החיים יכולים להיות אכזריים.

כמו למשל מ. אדם בגיל שישים, יושב בחדרון קטן אפו ריחות עזים של משחות וריקבון, ורגלו מונחת על סד ברזל. רגל אמרנו? לא בדיוק. מהקרסול ומטה הכל אדום ולבן בצורה מעוררת פלצות. נמק כללי. האדם הגיע לכאן לאחר שבבית החולים עמדו כבר לכרות את רגלו. "זה עוד מחזה טוב" אומר לי ד"ר שוראקי, "היית צריך לראות את רגלו כשהוא הגיע אלינו, אבל ברוך ה' אנחנו נתגבר גם על זה".

ד"ר שוראקי מוביל אותי לחדרון אחר, שם יושב אדם באותה תנוחה אבל עם חיוך על שפתיו. "הנה אתה רואה את האיש הזה? הוא הגיע לכאן רק לפני ארבעה ימים, היה צולע כולו ולא יכל להזיז את הרגל. בבית החולים גם כן המליצו על כריתה, אבל בעזרת ה' היום הוא הולך על רגלו. הנה, קום, הוא מורה לאיש, וזה מצידו נעתר וצועד על רגלו"

חסכתי מאתכם הקוראים את התמונות הקשות לצפייה, אך בתוקף תפקידי נחשפתי להם. במחשב האישי של ד"ר שוראקי מתויקים כל המקרים שהגיעו אליו. "אנחנו מקפידים לצלם כל מקרה בתחילת הטיפול ובסוף הטיפול בכדי להוכיח שהכל אפשרי". ואכן, התמונות הקשות מדברות בעד עצמן. ישנן תמונות המראות רגליים שסועות עם גידים פתוחים ונמק כללי. וראה זה פלא, לאחר הטיפול הרגל נראית במצב סביר. והעיקר – האדם קיבל את רגלו בחזרה. אפילו חרב חדה מונחת על רגלו של אדם אל יתייאש מן הרחמים…

השתדלות ובטחון

אז מיהו אותו ד"ר שמואל שוראקי? ומהיכן הוא שואב את הידע והאמונה?

"למדתי רפואה בצרפת ובארה"ב", מספר ד"ר שוראקי, "חשוב לי להדגיש כי אני רופא קונבנציונאלי ולא הומופאתי. עבדתי 15 שנה בטיפול נמרץ בצבא צרפת. לפני כ- 13 שנה חזרתי בתשובה ואחרי שנים רציתי לעלות ארצה כדי ללמוד תורה. ואכן מכרתי הכל ועליתי ארצה. אך מורי ורבי הרב אבנר אבני יעץ לי לא לעזוב כליל את הרפואה אלא להשאיר מקום קטן להמשיך לעבוד בו. ואז כשהגעתי לארץ, סיפר לי הרב של הגן של בני על רופא מיוחד המחפש עוזר, שמו היה ד"ר ליפו. הרב הזה לחץ עלי רבות להתקשר אליו עד שקבעתי פגישה אצלו. בדרך לירושלים ארעה לי תאונת דרכים חמורה שכמעט הרגה אותי, וזה נתן לי איתות לחזור מיד לביתי אל הכולל שלי. חזרתי אל הכולל של הרב פיטוסי אך הוא חייב אותי בכל זאת לפתוח מרפאה במרכז. בהתחלה פתחנו מקום קטן ברעננה וכך התחלנו, עד שהתרבו האנשים ועברנו לבני ברק".

באיזו שיטה אתה מטפל?

"אין שיטה בעולם שקיימת ולא נמצאת אצלי. אני מכיר את כל השיטות ואני מיישם את כולם. אצל ד"ר ליפו למדתי על משחות מסוימות ואני כל הזמן מחפש את השיטות החדשות, כמו למשל שיטת האוזן, שזו נתינת הרגל בתוך בלון עם האוזן החזק יותר מחמצן, שהוא מצוין נגד זיהום ונותן לזרימת הדם בתוך הנימים להיות טובה יותר.

איך מתייחסים אליך הרופאים בבתי החולים?

הרבה מהם נגדי. הם שואלים פציינטים שהיו אצלי: מה? עוד לא שמו אותו בבית הסוהר? הם מקנאים בהצלחות שלי. אך יש גם רופאים רבים ששולחים אלי אנשים עם מקרים קשים. צריך להבין שאני לא קוסם ואין לי כוחות מיוחדים. אני מטפל רק בצורה קונבנציונאלית בלבד. אך כנראה שההצלחות שלי לא מתקבלות יפה אצל "המומחים הגדולים".

אז איך בכל זאת אתה מצליח במקום שאחרים נכשלים? האם ידם קלה יותר על הסכין?

נראה, ששאלה זו גורמת לד"ר שוראקי קושי. הוא לא רוצה להתגאות בעצמו אך יש לו תשובה ברורה לשאלה זו. "כל הסיפור של החיים הוא ההשתדלות והביטחון בה'. כשאני ניגש למקרה, יהא הכי קשה בעולם אני יוצא מנקודת הנחה כי לא אני יקבע האם לכרות את הרגל. אני יודע מי ברא את הרגל ורק הוא יחליט מה יהיה איתה. לכן אני ניגש לעבודה ללא ייאוש כלל, עם כל השיטות שיש בעולם וברוך ה' אני רואה הצלחה. החילונים לעומת זאת מעדיפים לחשוב שהרופא מחליט ומוסרים את גורל הרגל בידיהם".

שלא לציטוט מזכיר ד"ר שוראקי שם של רופא מפורסם בבית חולים גדול בתחום הזה. ולא מתקשה להסתיר את המשטמה שהוא רוחש לו. "איך אדם כזה, הכופר בכל זיק של אמונה יכול לקבל החלטות בנוגע לחיים של אנשים. הלא כמה אנשים שהוא חרץ את רגלם לכריתה הגיעו אלי וכיום הם מאושרים והולכים על שני רגליים".

לחדר נכנס אחד העוזרים שלו, ליאור רוזנטל. בחור צעיר שהגיע לעבוד כחובש אך עם העבודה קיבל גם את האמונה החזקה. "במרפאה הזו יש הרבה סיעתא דישמיא" הוא אומר, "אני בעצמי נדהם בכל פעם מחדש כשאני רואה רגל מסוימת במצב ריקבון ממש חסרת סיכוי, ואיך שאנו מצליחים לרפא אותה". "הוא רואה את הקב"ה פנים מול פנים" אומר ד"ר שוראקי על עוזרו, "הרי הרגל והבשר הם יצירה של הקב"ה, את זה הוא ברא, ולכן ניתן לראות בשר שאומרים עליו שהוא אבוד והנה אפשר להצליח. אני בכל יום מחזק את האמונה שלי יותר ויותר במקום הזה".

כאן עובר ד"ר שוראקי למשל שהוא נוהג לספר הממחיש את הצלחתו. "נתאר לעצמנו וילון ועליו וילון, והוילון הוא בצורת קיר בטון. כל מי שרואה, בטוח שלפניו עומד קיר בטון חזק ויציב. מי המשוגע שיתן מכה לקיר בטון? אבל מי שקצת יפקפק וביד קלה יגע בבטון יראה שבסך הכל מדובר בוילון דקיק וכשמסיטים אותו נפתח לפנינו חלון גדול המשקיף לגן ירק טובל בפרחים. זה הכח של ההשתדלות. תפקידי הוא רק להסיט את הוילון,לא להתפתות למראות הקשים שנחשבים בעולם הרפואה 'קיר בטון', וכשאנו עושים את ההשתדלות הקטנה אנחנו מצליחים להגיע אל החלון".