שקט גודעים !

רופא עצמאי במרפאה בעלת שם מציל מאות רגלים של חולי סכרת שנידונו לקטיעה וחושף את הסוד הכי גלוי של מערכת הבריאות בארץ:

מדי שנה מתבצעות כאן מאות קטיעות מיותרות, הסיבה: יותר משתלם לשלוח פציינטים לקטיעה מאשר לממן את טיפולי הקטיעה הממושכים.

"אין רופאים במדינה שמוכנים לעשות את העבודה הזו של ניקוז מורסות ברגליים רקובות", מודה רופא בכיר: זה מצחין, מגעיל ודוחה. אין לי ספק שאם אוכלוסיית החולים הייתה עשירה, עם לובי חברתי חזק ומשפיע הם כבר היו מזעזעים את כל המערכת.

 יצחק גווילי לא יכול לשכוח את אותה שבת, כשהתבשר שעליו לוותר על רגלו הימנית. הוא ניסה לקלוט את שטף המילים 'נמק', 'קטועה', 'סכנת חיים' ו'אין ברירה', שיצאו מפיו של האורתופד הצעיר בבית החולים. זה היה רגע של ייאוש, הכאבים מהפצע הפעור בכף הרגל ניסרו בו, מעלים דמעות בעיניו, אילו היה יכול להתבונן בכף רגלו, היה כנראה מסכים עם קביעתו החותכת של הרופא. הפצע אכן היה מהמראות הדוחים עלי אדמות. כף הרגל נראתה ככזו שעברה דרך מטחנת בשר, גוש כחלחל היה פעור היכן שהיו אמורות להיות הבהונות, מדיף מוגלה וריח עז של ריקבון.

גווילי התקשה להאמין שהדבר הזה היה עד לפני זמן קצר כף הרגל שלו. הכל החל רק כמה שבועות קודם לכן בפצע זעיר בין שני אצבעות. הרי אף אחד , גם לא האחות במרפאת קופת חולים שמכירה היטב את בעיות הסוכרת שלו, לא התרגשה מהעניין, שום דבר, אמרו לו, שום דבר שלא יכול להיפתר עם קצת פולידין לחיטוי וכמה אמבטיות חמות. אלא שהכאבים הפכו תוך זמן קצר לבלתי נסבלים ובנו הזעיק רופא, שיציץ במה שקורה שם, מתחת לתחבושת. "הוא כמעט התעלף" שחזר הבן. "מיד שלח אותנו לטיפול נמרץ".

הרופא במחלקה הושיט לו לחתימה את הטופס המאשר את ניתוח הקטיעה. "אתם רוצים לחתוך לי את שתי האצבעות?" שאל גווילי בחצי תקווה. "אין טעם", אמר הרופא, "ממילא נצטרך לחתוך אחר כך עוד. אז נגמור עם זה עכשיו, עד מתחת לברך". גווילי פרץ בבכי. "לך מכאן", צעק אל הרופא. הרופאים לא ויתרו. תוך שעות הוזעקו למחלקה בניו של גווילי. "הנמק מתפשט", הוזהרו כאשר ניסו להצטרף למלחמה של הצלת רגלו של אביהם.  "אתם לוקחים אחריות על חייו של אביכם. חייבים לכרות מיד".

סולימן גברא בן ה- 53 היה בחלום בלהות דומה. רק שמות הרופאים ובית החולים התחלפו. החור העצום שנפער בכף רגלו של פועל מחלקת התברואה של עיריית תל אביב היה אפילו מאיים מזה של גווילי. גם אצלו זה התחיל ממשהו חסר חשיבות – זכוכית שחדרה לאצבע של חולה הסוכרת במהלך העבודה – וגם אצלו העסק הידרדר לזיהום ולנמק מחריד. גם במקרה שלו הגיע הרגע הקריטי, שבו הרופאים הודיעו שמשור המנתחים היא הדרך היחידה לפתור את הבעיה. "אין ברירה", אמר מומחה כלי-הדם לבני משפחתו שהוזעקו לשכנע את הסרבן לוותר על רגלו. "חייבים לכרות. הזיהום יתפשט. הוא בסכנת חיים".

יצחק גווילי וגברא סולימן כלל אינם מכירים אחד את השני. הם נפגשים רק מעל דפי הסיפור הזה.גורל משותף הוביל לכך שטובי הרופאים בישראל פסקו שצריך לקטוע את רגליהם. אבל יש סוף אופטימי לדרמה הזו: שניהם מהלכים היום על רגליהם. לא כריתה. לא פרוטזות. לא שיקום. לא טראומות. לא אשפוזים, לא נסים ולא נפלאות. למעלה משישה חודשים עברו מאז רגעי האימה עם הרופאים, ועבור שניהם – דין הכריתה ונבואת המוות – התבדו לגמרי. גברא, למשל, חזר לעבודה המפרכת ברחובות תל אביב, על שתי רגליים. "אני לא יודע אם זה נס", אמר אחיו משה. "אני רק יודע שמישהו עשה טעות שיפוט גדולה, ואני מאושר שלא שמענו להם".

תחקיר '7 ימים' חושף עשרות מקרים נוספים של אנשים שרגליהם נידונו לכריתה בשנתיים האחרונות, והם ניצלו רק לאחר שסירבו לקבל את הקביעות החותכות של אורתופדים ומומחים  לכלי דם נודעים, שהם נתונים בסכנת חיים. הצטברו בידינו עדויות על יותר ממאה מקרים של אנשים, שניצלו בעזרת טיפול מחתרתי שנוי במחלוקת של שני רופאים, מתחת לאף של מערכת הבריאות הממסדית של מדינת ישראל.

זה הצד המעורר של הסיפור. הצד המחריד הוא, שעל כל חולה שניצל היו אחרים שיקבלו את הגזירה ללא ערעור. התחקיר מעלה סימני שאלה נוקבים לגבי מידת הנחיצות של מאות מתוך כ- 1500 כריתות הגפיים המתבצעות בישראל מדי שנה. המסקנה המזעזעת, אותה מאשרים רופאים בכירים, היא שבשנים האחרונות התבצעו בארץ מאות קטיעות מיותרות. כל קטיעה נושאת עמה מטען בלתי נמנע של סבל: אשפוזים ממושכים, שיקום יקר וכואב וטראומה נפשית קשה. זהו סיפור של אבסורד, אטימות, חוסר היגיון ואולי אפילו רשלנות. זהו סיפור על הקלות הבלתי נסבלת של כריתת רגליים בישראל.

ד"ר שמואל שוראקי קורא למקום הזה "המרפאה שלי", אבל דירת הקרקע הדחוסה, מאחורי חנות הירקות וחנות כלי הקודש במרכז בני ברק, תתקשה לעמוד אפילו בקריטריון הרפואי הסלחני ביותר. שלושת החדרים עירומים כמעט מציוד, ורק החלוק הלבן של הרופא הצרפתי אחוז התזזית, מזכיר שמדובר בטיפול רפואי. במסדרון מצטופפים הפציינטים. הוא מכיר כל פצע של כל אחד מהם. הוא מתרוצץ בין שני חדרי הטיפולים נמרץ, חם ותוסס, נוגע בחולים, לא הדגם של הרופא הקלאסי, אלא ילד-פרא מזוקן, הרואה בחולי הסוכרת הנמקים בייסוריהם חיילים נטושים בשדה קרב. ממש כמו שהיה רץ בין הלוחמים הצרפתים במלחמת האזרחים בצ'אד או במלחמת המפרץ.

באנרגיה שוצפת, מתובלת במבטא צרפתי, מקפץ שוראקי מחולה לחולה, מנקה, מנקז, מחטא, מושח, מגרד, מפוגג, חובש, מודד את ממדי הפצע וצוהל משמחה כאשר הכיב מצטמק. כל הדרמה הרפואית הזו מתרחשת כמעט במחתרת. בחוץ אין שום שלט או כל רמז לקליניקה. רק תורים משתרכים של אנשים שמייחלים למגע ידו של שוראקי, לשיקוי האינפוזיה שיחדיר לפצעיהם.

החורבה בבני ברק כל כך מוזנחת ואפלולית. אין ז'ורנלים להעביר את הזמן, אין מספיק כיסאות, אין מזגן ואין מחשב שאוגר נתונים על החולים. בשנת 2002, החולים מתויקים בניירות ובתיקי קרטון, גם בטיפול עצמו אין דבר מודרני, והוא מייצג את הרפואה הנושנה, אם תרצו המסורה, של רופא – חובש ולא של הדוקטור המדבר אליך מעבר לצג המחשב השטוח.

"אין רופאים במדינה שמוכנים לעשות את העבודה הזו, של ניקוז מורסות ברגליים רקובות", אומר ד"ר אלחנן לוגר, אורתופד מנתח, "זה מצחין, מגעיל ודוחה". מבדיקה '7 ימים' עולה כי בכל הארץ יש לכל היותר עשרה רופאי כף רגל המנקים כיבים ופצעים כאלה. עשרה רופאים ל- 20 אלף אנשים עם מצוקת 'רגל סוכרתית' ההולכת ונמקה. וזה לא הכול: מתוך 400 אלף חולי סוכרת בישראל, למחציתם תהייה בעיה עם הרגל בטווח הקרוב. כל 400 האלף נמצאים בסיכון לרגל סוכרתית, לזיהומים ולנמקים.

הסוכרת פוגעת קשות בכלי הדם ומצרה אותם. נקודת התורפה של חולי סוכרת היא הרגליים, מפני ששיבוש באספקת הדם יוצר נמק. נמק מתפשט ומייצר ריקבון, שעלול להוביל אף למוות. זה מתחיל בפגיעה עצבית תחושתית ברגל, לעיתים הכאב אפילו אינו מורגש. כשמתפתח פצע הוא אינו נרפא בגלל מחסור באספקת דם. זה יכול להתחיל מציפורן חודרנית או מהפצע השטחי ביותר.

מול מצוקה כל כךם בוערת, ניצב מערך רפואי שאנן וקמצן. הכול מסכימים שהדרך להתמודד עם מכת הנמק היא רק באמצעות מניעה. לעצור את האסון עוד לפני שהוא מכרסם את הגוף, אבל אין תשתית למניעה ואין כסף. "אין ספק שהמצב גרוע ביותר מבחינת איכות הטיפול שניתן לחולי סוכרת", אומר פרופ' איתמר רז, ראש מרכז הסוכרת בהדסה עין-כרם. "אין לנו שום מערכת שתיתן לחולה רפואה טובה. זה מצער כי הידע קיים, הרופאים טובים, אבל החולים לא מקבלים את הטיפול שיציל אותם".

מהי נקודת התורפה של המערך הרפואי המטפל בנמקים כאלה?

אנחנו מאוד רחוקים ממצב שבו רופא יבדוק וימשש כף רגל של כל חולה סוכרת. כדי להציל רגל סוכרתית צריך צוות מיומן בבית חולים: אורתופד, מומחה לכלי דם, מומחה לסוכרת, וכולם צריכים לעבוד ביחד. עד כמה שזה נורא להודות בזה, אין בארץ שום מערכת שתעניק לחולה רפואה טובה, מחדר המיון ועד לאשפוז; משלב האבחון, ניקוי הכיב,, טיפול אנטיביוטי, שיפור אספקת הדם לרגל הפגועה ומעקב. אין הנחיות איך לטפל בחולי כיב כדי שפצע יחלים והזיהום לא יתפשט.

האם תסכים שקטיעה מוכרחה להיות המוצא האחרון?

בוודאי. קטיעה זו פגיעה נפשית קשה ופגיעה אנושה בניידות של החולה. אני נאבק על רגלי החולים שלי.

בישראל מתבצעות קטיעות מיותרות?

בהחלט. היו מקרים שהומלץ לכרות, החולה סירב, וטיפול שמרני הציל את הרגל.

האם נכון שאורתופדים בישראל מזדרזים לכרות?

ההחלטה על כריתה היא מהירה יחסית. למה? כי כל הכוחות שמסוגלים להציל את הרגל אינם משתתפים בטיפול בחולה. למה? כי אין כוח אדם ואין כסף. למה? כי החשיבה הרפואית הממסדית אינה חושבת שנתיים קדימה. אילו היה בכל בית חולים רופא מיוחד, שינקה את הפצעים, היינו מצמצמים באופן ניכר את מספר הקטיעות וחוסכים המון כסף. כל קטיעה מייצרת עלות אדירה של שיקום, תותבת ואובדן כושר עבודה.

 אז מדוע יש 1,500 קטיעות בשנה?

אם יש חולים שאורתופדים שונאים לטפל בהם, זה חולי כף רגל סוכרתית. זה מסריח, מעצבן, מגעיל, זה כאב ראש שלא נגמר, כי הנמק חוזר, וכריתה אחת מובילה בדרך כלל לכריתה נוספת, ואורתופדים לא מחפשים לעצמם עבודה כזו. כריתה מקצרת להם את הדרך. כורתים את הרגל וסוגרים עניין.

פרופ' רז משוכנע שניתן לצמק את שיעור הקטיעות ב- 70 אחוז, אם כל חולה סוכרת ייבדק באופן קבוע על ידי רופא כף-רגל, אם כל חולה יקבל אביזרים למניעת כיבים, אם יינתן ייעוץ צמוד של מומחה לכלי דם ואם יילמדו את חולי הסוכרת לבדוק את רגליהם בעזרת חיישן פשוט. תורת המניעה והבדיקה העצמית, ממש כפי שהרפואה פועלת בתחום סרטן השד, למשל.

ד"ר לוגר: "יש זלזול בחולים האלה. הרבה רופאים אומרים לעצמם, מה אני צריך להמשיך לטפל בו. נכרות, נעשה פרוטזה ונגמור. זו תמונה מאוד עצובה. אין לי ספק שאם אוכלוסיית החולים הייתה עשירה, עם לובי חברתי חזק ומשפיע, הם כבר היו מזעזעים את כל המערכת".

הפתרונות שמצמיחה הרפואה המודרנית לא מתאימים למציאות. בעולם התפתחו בשנים האחרונות טכניקות ריפוי שונות למקים: בין היתר טיפול בתא-לחץ, שמגביר את זרימת הדם לרגליים הפגועות. אלא שהעלות העצומה מאפשרת רק למעטים לקבל טיפול עדכני. חולים שדיברנו אתם מספרים על מלחמות התשה שהם מנהלים עם קופות החולים כדי לזכות ב'כרטיס לצוללת הלחץ' ברמב"ם או באסף הרופא.

אלא שלרוב החולים אין מזל. די שרופא כלי דם יחליט שאתה לא מועמד מוצלח לניתוח מעקפים (חיבור עוקף של כלי דם תקינים כדי לשפר את זרימת הדם לכף הרגל הפגועה), כדי שתמצא את עצמך מול הסכין של הכירורג. "אני חייב להסכים שלא מעט אורתופדים מתנהגים לחולים כאלה עם יד מאוד קלה על ההדק", מודה ד"ר לוגר, האורתופד המומחה של איכילוב לבעיות כף רגל סוכרתית.לוגר טוען שהדבר נובע מהעובדה שיש אורתופדים מעטים שהתמחו בשטח הזה.

אבל זה סיפור הרבה יותר ציני, בעיקר כשריח הכסף עולה ממנו. רופאים שדיברנו אתם הודו שחולים נתקלים בקשיים גדולים לזכות בטופס 17 (הפנייה) למרכזים הרפואיים הגדולים, המתמחים בטיפול בבעיה. אבל כאשר הפתרון הוא קטיעה, קופות החולים נוטות לשתף פעולה ביתר גמישות. "קטיעה מאשרים, כמובן,תמיד", אומר ד"ר לוגר. אך כשמדובר בחלופה – טיפול שמרני וסיזיפי, הדורש אין ספור ביקורים במרפאה ואשר עשוי להציל את רגל החולה – שיתוף הפעולה של קופות החולים מתקשח.

פרופ' חיים שטיין, עד לפני חודש מנהל מחלקה אורתופדית ברמב"ם חיפה: "פרשת הקטיעות בישראל היא מסע הצלב שלי, ומזה שנים אני נאבק במערך הביטוח הרפואי, הנשלט באופן אבסולוטי בידי קופות החולים. צריך להפעיל את כל האמצעים למניעת קטיעה כי זה מוצדק מבחינה אנושית, כללית ורפואית. אבל למרבה הצער, קופות החולים (הכוונה לכל הקופות) מונעות טיפול בחולי רגל סוכרתית, כי זה עולה להן כסף. לקופות החולים יותר משתלם לקטוע. כי אז הקטוע יוצא מתחום אחריות הביטוח, והמדינה (משרד הבריאות) משלמת את השיקום ואת כל ההוצאות הכרוכות בקטיעה. לקופות החולים יש איטרס כלכלי מובהק לא להשקיע כסף בטיפול המונע, כי זה יקר להם.

"בעולם המערבי קטיעה סוכרתית נעשית מתחת לברך, וזה קורה רק אחרי טיפול מעמיק ובשלב מוקדם. ישראל נחשבת למדינה לא מתקדמת בנושא הקטיעות. אצלנו כורתים מעל לברך, ממש כנהוג בעולם השלישי, כי החולים מגיעים אלינו כבר מוזנחים בגלל העדר הטיפול הנכון בקופות-החולים. הקופות טוענות שאיכות הטיפול שלהן זהה ואף טובה מזו של בתי החולים, ולכן הם לא מפנים חולי סוכרת לבתי החולים, זו שטות, איוולת ובורות משוועת".

חולי סוכרת שמגיעים עם מצוקת הרגל הסוכרתית למרפאות קופות החולים, מדווחים על מקרים רבים של טיפול שטחי דווקא כשעדיין ניתן לעצור את ההידרדרות. יש בינינו עדויות על טיפול בפולידין, נוזל חיטוי בסיסי, שבמקרה הטוב מנקה שריטה בברך של ילד שנפל במגרש הכדורגל. רופא בכיר, ששמע את סיפור הפולידין ברגל סוכרתית, אמר: "אני לא יודע אם לצחוק או לבכות. זה נשמע כמו בדיחה". אבל זה לא. תשאלו את זוהרה בן-חמו, חולת סוכרת בת 56 מעכו, שיום אחד דרכה על סיכה.

אצל אדם בריא הפצע היה נרפא תוך שבוע, אצל בן-חמו זה הפך לזיהום שיצר חור גדול בכף הרגל. בבית החולים אליו הגיעה הסתפקו באנטיביוטיקה וב'קומפרסים עם פולידין'. תוך כמה שבועות הפך החור למוקד של זיהום ונמק. האורתופד הבא שראתה כבר דיבר על קטיעה. "נכנסתי לדיכאון", סיפרה בן-חמו. "ידעתי שזה לא ייגמר בקטיעה אחת. שאם זה יתחיל מתחת לברך, יקטעו אחר כך גם מעליה, ואז תבוא הרגל השנייה".

התחזית המרה של בן חמו היא מציאותית, מסכימים המומחים. הסטטיסטיקה בעניין הזה היא חד משמעית: מחצית מהקטועים יעברו תופעת נמק וקטיעה ברגל השנייה בתוך חמש שנים מהקטיעה הראשונה. למעשה, כל קטיעה רק מגבירה את הסיכוי לכריתה הבאה. אבל רק מעטים מ'הנידונים' מצליחים לחמוק.

האיש המזוקן שניגש למיטתו שלסולימן גברא במחלקה הפנימית בבילינסון, נראה כקרוב משפחה ליד מיטת החולה. אך כאשר הסיר את הסדין מרגלו של החולה והחל לטפל בתחבושת שעל הפצע המזוויע, היה ברור שאינו עוד מבקר. אפילו החולה עצמו לא יכול היה לשאת את ריח הריקבון שעלה משם. ד"ר שמואל שוראקי התבונן בפצע ולחש באוזנו של אחיו: "תוציאו אותו מפה מיד".

שוראקי כבר התמחה בביקורים הליליים החטופים אצל ה'נידונים', אלה ששמעו על הרופא הצרפתי התמהוני מבני ברק, "החוזר בתשובה עם יד הזהב, זה שמציל רגליים מכריתה". הרופא המחתרתי מצליח לעיתים להסתנן בשעות החשכה אל 'מעבר לקווי האוייב', אל חדרי האשפוז בתל השומר, בבילינסון ובאיכילוב הודות לקשרים אישיים, תחנונים ופעילות חשאית. למזלו של גברא, היו לו קשרים נכונים. במקרה הה – לא אחר מאשר שמעון כהן, עוזרו האישי של שר הבריאות נסים דהאן. אחיו של גברא התקשר אליו והתחנן לעזרה. "עשה משהו" ביקש, "הרופאים פה רוצים לכרות לו מחר את הרגל".

אפשר היה אולי לצפות מעוזר שר הבריאות, שיפנה את חברו לחוות דעת שנייה אצל מומחה לכלי הדם מהנודעים במדינה. אולם עוזר השר בחר להמליץ לו דווקא על שוראקי, האאוטסיידר המוזר, כשהוא לגמרי מתעלם מהעובדה שהטיפול של שוראקי מעולם לא עבר בחינה מדעית או אישור כלשהו ממשרד הבריאות. "אני לא מתיימר להבין ברפואה", אומר כהן, "אבל אני מאמין במבחן התוצאה. ובמבחן הזה, לשוראקי יש הצלחות".

שוראקי הוא תלמידו וממשיכו של ממציא השיטה, ד"ר מרדכי ליפו, למרות שד"ר ליפו פעיל כעשר שנים, הוא עשה הכול כדי להישאר רחוק מהזרקורים. עד היום טיפל ב- 1,000 חולים. כ- 300 ניצלו מקטיעות. "יש מאות שמסתובבים, מהלכים על רגליהם".

שוראקי הפך לתלמיד שלו, ויש הטוענים שעלה על רבו. "הוא הולך רחוק יותר", אומר טוביה לווינשטיין מעמותת 'קו לחיים', שנתנה חסות לשוראקי. "אני מתוסכל", אומר שוראקי, "יכולתי להציל מאות אנשים אילו היו מגיעים אלי בזמן". לפני שנתיים וחצי עלה הרופא מצרפת לארץ. "בכלל לא התכוונתי להתעסק ברפואה, רציתי ללמוד בישיבה". אבל הרב פסק שהדוקטור הקופצני יעסוק בריפוי כיבים ונמקים.אחרי תקופת עבודה משותפת עם ליפו, פתח שוראקי מרפאה משלו ושכלל את השיטות: פחות משחות, יותר אנטיביוטיקה אגרסיבית ועירוי של פונזילין, תרופה צרפתית להרחבת כלי הדם.עמותת 'קו לחיים' מייבאת כמויות גדולות של התרופה בדרך לא ברורה. לוינשטיין מ'קו לחיים' לא מוכן להסגיר מאין מגיעה אליהם התרופה. "התרופה הזו מצילה חולים מקטיעה וגם ממוות, וזה מה שחשוב".

רבים מהעמיתים של ליפו ושוראקי נוטים להתייחס להצלחות שלהם בספקנות ובזלזול. ד"ר לוגר, למשל, מתייחס בחשדנות רבה לסודיות האופפת את רכיבי המשחה: "לא מקובל עליי.אולי זו משחה לגיטימית ובלתי מזיקה, אבל צריך לפרט מה יש שם.אם אתה חולה ומורחים עליך צואה של חתול, חייבים לספר לך מה זה בדיוק ומה הסיכונים. מה שמעצבן אותי בכל הסיפור זה שהם מייחסים לזה תכונות סודיות. אני ממש לא אוהב את דרך הטיפול הזו. הם ממציאים לעצמם סגולות של מצילי חיים. אם זה היה נכון – היה מגיע להם פרס נובל". ד"ר לוגר מתקומם גם על "השימוש המופרז באנטיביוטיקה, המאיץ התפתחות זנים של חיידקים עמידים".

ד"ר מוריס עזריה, שמשך 30 שנה ניהל את מרכז הקטיעות של תל השומר ונחשב אחד המובילים בתחום הרגל הסוכרתית, דוחה לחלוטין את הטענות שליפו ושוראקי הצילו חולים מקטיעה. "זה אולי קוריוז אחר, מקסימום זניים. ברגע שמישהו פיתח נמק, אין פתרון אחר חוץ מקטיעה. שום דבר לא יעזור". ד"ר עזריה דוחה כל אפשרות שחולים שנידונו לקטיעה בתל השומר, הגיעו לשוראקי ולליפו וניצלו, אף שמקרים כאלה הוצגו בפנינו. "כל מקרה שאני הוריתי על קטיעה – היה מוצדק לגמרי".

 מה דעתך על טיפולים של ליפו ושוראקי?

על שוראקי לא שמעתי. אבל עם ליפו דיברתי. אני לא מאושר מהטיפולים שלו. אני מכיר את השיטות שלו, אבל אני לא מתפעל מהתוצאות. לעומת זאת ראיתי אחד או שניים מהחולים שלו, ואני יכול לומר שראיתי מצב של הסתבכות עד סכנת מוות. אני מסכים שהוא מאוד מסור, אבל הוא לא יודע מתי להגיע לחולה שהוא נכשל ומוטב להרים י����יים.

ליפו ושוראקי משוכנעים שהתוצאות מדברות בעד עצמן. עם זאת, ד"ר ליפו מוכן להודות ש"היו מקירם של סיבוכים, ואני הזהרתי חולים שלפעמים לא כדאי להימנע מקטיעה". הוא גם מוכן להעמיד לבדיקה את דרכי הטיפול שלו ואת ממצאי עבודתו בעשור האחרון."אני מבין את הספקנות, משום שטרם פרסמתי את הנתונים שלי במחקר. אני מתכוון עתה להתפנות לעשות זאת".

שוראקי הרבה יותר לוחמני. הוא מתקשה להבין מדוע המערכת, למרות שהיא מודעת לקיומו ואפילו שולחת  אליו חולים, לא עושה דבר כדי להכשיר אותו. לפני זמן מה ביקר במרפאתו שר הבריאות דהאן. "אני רוצה שש מיטות בבית חולים לשישה חודשים ותראה מה אני אשיג", ביקש שוראקי. דהאן הבטיח שיבדוק, אך דבר לא קרה. ב'קו לחיים' טוענים שהובטח להם ששיטותיו של שוראקי ייבדקו על ידי משרד הבריאות, כדי להעניק להם חותמת רשמית. הכשר כזה ייאלץ את קופות החולים לממן את הטיפולים.

כיום מסרבות הקופות להחזיר הוצאות למטופלים של ליפו ושוראקי. החולים משלמים מכיסם 180 שקל לביקור. ליפו מוותר על שכרו לא פעם,ושוראקי מוכן להסתפק בעוגיות ממטופלת חסרת כול, אבל זה אבסורד להמשיך כך. אם הטיפול מסוכן, מערכת הבריאות צריכה לאסור עליו. אם הוא מוצלח, מדוע למנוע אותו מחולים ולא לחסוך מאות קטיעות וטרגדיות.

ח"כ אילן גילון: "אנחנו חיים כבר שנים עם מדיניות של 'כורתים והולכים'. זה טירוף, על שר הבריאות להורות לבחון את שיטות הטיפול של ליפו ושוראקי. אני יודע שכבר לפני ארבעה חודשים הוא קיבל חומר מפורט על השיטה, אבל בינתיים כל בדיקה לא החלה.אסור לדחות זאת. אם יתברר שהטיפול אכן מוצלח ויעיל, אז צריך לאפשר לכל האוכלוסייה הסובלת ליהנות ממנו ולהציל חולים מקטיעות מיותרות".

עד שמשרד הבריאות יתפנה לבדוק את השיטה, עומדים החולים בפני דילמות בלתי אפשריות. בני בראון (51), סוכן מכירות ב'תלמה', חולה סוכרת, נאבק בנמק מתפתח בכף רגלו.הרופאים ברמב"ם קבעו שיש לקטוע את הרגל. אחיו, מנכ"ל 'נתיבי איילון', יהודה בר און: "לא ידענו מה לעשות, עד שהפנו אותנו לד"ר שוראקי. אני מודה שהייתי חשדן כשהגענו עם אחי למרפאה בבני ברק, עד לרגע שראיתי את הרופא הזה ואת האמונה שבה פעל. זו הייתה סתם תחושת בטן, שאפשר לסמוך עליו. וזה עבר: אחרי כמה חודשים של טיפולים הרגל ניצלה. חשבנו שהכול נגמר.

"אבל אז החלו להתפתח בעיות ברגל השנייה, וד"ר שוראקי החל לטפל גם בה. אבל אחי הלך ונחלש ומצבו הידרדר. הוא פשוט לא עמד בעומס של הנסיעות היומיות מחיפה למרפאה בבני ברק. מותש מהנסיעות ועם כליה לא מתפקדת, נאלצנו לאשפוז בחיפה.

אבל לבית החולים לא הייתה לד"ר שוראקי כל גישה, ומצב הרגל החמיר.הרופאים דרשו מאתנו לקטוע כי מדובר בסכנת מוות.

"שוראקי היה משוכנע שהוא יכול להציל את הרגל, וגם אנחנו היינו משוכנעים שיכול לעשות זאת. אז נלחמנו מלחמה קשה כדי למצוא לאחי בית חולים, שבו יוכל לקבל טיפול דיאליזה ושיאפשר לד"ר שוראקי לטפל ברגל. אבל אף בית חולים לא הסכים לתת לשוראקי לטפל באחי. היינו צריכים לבחור: או דיאליזה בלי רגל, או רגל בלי דיאליזה. בסוף נכנענו ללחץ הרופאים, שהילכו עלינו אימים, והסכמנו לניתוח הקטיעה".

שבוע ימים מאוחר יותר החזירו הרופאים את האח לחדר הניתוחים לקטיעה נוספת. בפעם הזאת לא עמד לו עוד כוחו, והוא מת יומיים מאוחר יותר. בר און: "עד היום אנחנו בטוחים שאחי היה ניצל, לו היו נותנים לשוראקי להציל לו את הרגל. אחי מת בגלל הקיבעון המחשבתי של המערכת, העדר הפתיחות והאי פירגון".