סניפים בבאר שבע ובחיפה
רופא עצמאי במרפאה בעלת שם מציל מאות רגלים של חולי סכרת שנידונו לקטיעה וחושף את הסוד הכי גלוי של מערכת הבריאות בארץ:
מדי שנה מתבצעות בארץ מאות קטיעות מיותרות, הסיבה: יותר משתלם לשלוח פציינטים לקטיעה מאשר לממן את הטיפולים הממושכים בפצעים.
"אין רופאים במדינה שמוכנים לעשות את העבודה הזו של ניקוז מורסות ברגליים רקובות", מודה רופא בכיר: זה מצחין, מגעיל ודוחה. אין לי ספק שאם אוכלוסיית החולים הייתה עשירה, עם לובי חברתי חזק ומשפיע הם כבר היו מזעזעים את כל המערכת.
הוא תזזיתי, הוא קופצני, וכמעט אי אפשר לעקוב אחריו. נא להכיר: ד"ר שמואל שוראקי, שלחם כרופא במלחמת האזרחים בצ'אד ובחזית מלחמת המפרץ עיראק-איראן, והיום חרדי שנטש קריירה מפוארת בצרפת ועלה ללמוד תורה בארץ הקודש; מאז שרבנים הורו לו לעזוב את הלימודים ולחזור לעסוק ברפואה, הוא מציל במרפאה שלו, בשיטה ייחודית, חולי סכרת מקטיעת איברים. מבתי חולים בחו"ל משגרים לו הצעות מפתות, אבל הוא מעדיף לרפא דווקא את חולי ארץ הקודש…
ד"ר שמואל שוראקי קורא למקום "המרפאה שלי", במסדרון מצטופפים הפציינטים. החלוק הלבן של הרופא הצרפתי אחוז התזזית מתנופף, הוא מכיר כל פצע של כל אחד מהם. הוא מתרוצץ בין חדרי הטיפולים נמרץ, חם ותוסס, נוגע בחולים, לא הדגם של הרופא הקלאסי, אלא ילד-פרא מזוקן, הרואה בחולי הסוכרת הנמקים בייסוריהם חיילים נטושים בשדה קרב. ממש כמו שהיה רץ בין הלוחמים הצרפתים.
באנרגיה שוצפת, מתובלת במבטא צרפתי, מקפץ שוראקי מחולה לחולה, מנקה, מנקז, מחטא, מושח, מגרד, מפוגג, חובש, מודד את ממדי הפצע וצוהל משמחה כאשר הכיב מצטמק. כל הדרמה הרפואית הזו מתרחשת בקליניקה לצד תורים משתרכים של אנשים שמייחלים למגע ידו של שוראקי. המרפאה של ד"ר שוראקי, ממוקמת באחד מבנייני המשרדים בבני ברק. במרפאה ממתינים עשרות אנשים, רובם מחוברים לעמודי אינפוזיה, הקירות חשופים, אין כאן שולחנות קטנים ועליהם חומר קריאה, כדי להעביר את זמן ההמתנה והטיפול, אבל, אפשר למצוא שם, במרפאה, הכה שונה, כמויות בלתי נדלות של חום, סימפטיה, אכפתיות וסבלנות. הרבה.. הרבה.. סבלנות. אפילו בטיפול עצמו אין דבר מודרני, והוא מייצג את הרפואה הנושנה, אם תרצו המסורה, של רופא – חובש ולא של הדוקטור המדבר אליך מעבר לצג המחשב השטוח.
